<h1>פסקי הרי"ד — ב"מ</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[ב"מ מ"ז ע"א] אמ' מר מכור לי באילו קנה, לימ' קסב' רב הונא מטבע נעשה חליפין, לא רב הונא סבר לה כר' יוחנן דאמ' דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה [שמא] יאמר נשרפו חיטיך בעלייה ומילת' דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.
[ב"מ מ"ז ע"ב] א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה כדתנן בקידושין [י"ד ע"ב] עבד עברי נקנה בכסף, ממונו לא כל שכן, ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, דילמ' נפלה ליה [אש] באונס אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה וטרח ומציל ואי [לא] לא מסר נפשיה למיטרח ולהציל, וריש לקיש אמ' משיכה מפורשת מן התור' דכת' [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, ואע"ג דאמ' רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש הלכה כר' יוחנן דקימ' לן [יבמות ל"ו ע"א] בכל היכא דפליגי ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בר מהנהו תלת, ועוד דאמרי' וכן אמ' רב נחמן דבר תורה מעות קונות.
[ב"מ מ"ט ע"א] רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא, אתא לקמיה דרב אמ' ליה במאי דנקטת זוזי מיניהו זיל הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. פי' מקצת פירעון יהבו ליה על כיתנא ורב לטעמיה דאמ' ערבון כנגדו הוא קונה, וכבר פסיקנ' הילכת' כר' יוחנן דאמ' כנגד כולו הוא קונה. איתמר דברים רב אמ' אין בהן משו' מחוסרי אמנה, ור' יוחנ' אמ' יש בהן משום מחוסרי אמנה, מיתיבי ר' יוסי ביר' יהוד' אומ' מה ת"ל [ויקרא י"ט] והין צדק והלא הין בכלל איפה הוא, אלא שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק, אמ' אביי ההיא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. פי' בשעה שאומ' הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי השער אין כאן חסרון אמנה, מיתיבי ר' שמע' אומ' אע"פ שאמרו טלת קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלת, מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, והנושא והנותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמ' נוחה הימנו. פי' וקשיא לרב דאמ' אין בהן משו' מחוסרי אמנה, ואוקמה רב כתנאי, ומי א"ר יוחנן הכי והאמ' ר' יוחנן האומ' לחברו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו, יכול פשיטא, אימ' מותר לחזור בו, אמ' רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה, ומה שאמ' מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמ' ומקח וממכר כמתנה מועטת דמי, ולפיכך אמ' יש בהן משום מחוסרי אמנה, וקימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף טז:</h2>
[ב"מ ע' ע"ב] מתני'. אין מקבלין צאן ברזל מישר' כול'. פי' צאן ברזל, מוסר לו צאנו בשויו בכך וכך דמים למחצת שכר, ואם תמות הצאן ישלם לו דמיה כדי שלא יכלה הקרן שהוא קרוב לשכר ורחוק מן הפסד, אבל לגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים מותר, ואע"ג דכת' [ויקרא כ"ה] וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית, אמ' רב נחמן בר יצחק מי כת' אל תקח מאתם נשך, אל תקח מאתו כת' מיש'. פי' וכי כת' גר ותושב להחיותו כת' שאתה מצוה להחיותו.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"מ ל"ח ע"ב] רשב"ג אומ' מוכרן בבית דין, איתמר ר' אבה בר יעקב אמ' ר' יוחנן הלכה כרשב"ג, ורבא אמ' רב נחמן הלכה כדברי חכמ' והא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא, דאמ' רבה ב"ב חנה אמ' ר' יוחנ' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, אמוראי נינהו ואליב' דר' יוחנן, וקימ' לן כרב נחמן דהוא בתרא שפסק הלכה כדברי חכמ', וסתם מתני' הוא ר' מאיר דברית' דאמ' להפסד מועט לא חששו, ורשב"ג דמתני' הוא חכמ' דברית' ואין הלכה כמותן. וכתב רבי' יצחק זצוק"ל חזינן לרבואתא דאוקמו לחכמ' דברית' כרשב"ג דמתני', ואפקוה מהילכת' משו' דפסק רב נחמן הלכה כחכמ' דמתני', ואנן לא סבירא לן הכי, דהאי דקתני בבריתא לענין יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש ליתה במתני' כל עיקר, דהא אמרי' בגמרא דבתקנת קנקנים פליגי, דר' מאיר סבר להפסד מרובה דאינון הפירות ביותר מכדי חסרונן חששו, והאי יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש כיון דקם קם ולא מיתוסף ביה פסידא הילכך לא יגע בהן, ואי משום הפסד קנקנים הפסד מועט הוא ולהפסד מועט לא חששו, ורבנ' דפליגי עליה סברי להפסד מועט נמי חששו ומזבין ליה להאי יין שהחמיץ ושמן שהבאיש ודבש שהדביש, ואע"ג דקם ליה ולא מיתוסף ביה פסידא משום תקנת קנקנים דלא ליפסדן, והא מילתא ליתה במתני' הילכך הילכת' כרבנן דברית', וכהלין רבואתא מיסתבר דבעל כרחין חכמ' דבריתא כרשב"ג דמתני' אתיין דהא תני בבריתא פירות והרקיבו והיא חלוקת חכמ' דמתני' ורשב"ג, ותקנת קנקנים נמי עם פירות בכדי חסרונן חדא מילתא היא וחד טעמ' אית להו, דאידי ואידי הפסד מועט הוא הילכך ר' מאיר הוא סתם מתני' וחכמ' דברית' הוא רשב"ג, ושפיר עבוד דאפיקו חכמ' דבריתא מהילכת', וכך פירשו רבותיי הפסד מועט הוא בכדי חסרונן דרקבו' פירות, וקילקול הקנקן דיין והחמיץ, ורבי' חננאל זצוק"ל אמ' בפירוש חכמ' דברית' קיימי כרשב"ג, ואפי' הכי אין הלכ' כמותן.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"מ ל"א ע"ב] היה בטל מן הסלע כול', תנא כפועל בטל, והא לאו בטל הוא, אמ' אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה. פי' הכי משמ' פשטה דמתני', אם השיב אבדתו ונתבטל ממלאכתו שוה סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בעוד שטרחתי להשיב אבידתך, אלא נותן לו שכרו כפועל בעלמ' שהיה משכיר לחזר אחר אבדתו, ואם היה מוצא פועל שהיה מחזר אחריה במעה אין לו לזה לתובעו אלא אותה המעה ולא כל הסלע שהפסיד בעבורו, ואע"פ שאבדתו היתה שוה הרבה אינו נותן לו אלא מעה אחת שהיה נותן לפועל בעלמ', ודמי למאי דתנן לעיל בהגוזל ומאכיל [ב"ק קט"ו ע"א] זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבי' של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, אלמ' אע"פ שהפסיד יינו בעבור הצלת דבשו ששוה יותר מיינו אינו נותן לו אלא שכר טרחו והשאלת כליו כפי מה שהיה נותן לאיניש דעלמ' ובכלי ריקם, ואם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד. פי' אם אינו רוצה להפסיד הסלע של בטל מלאכתו, יתפוש שלשה ויתנה בפניהם שעל מנת כן אני מניח מלאכתי ומחזר אחר אבדתו כדי שיתן לי הסלע של בטל מלאכתי, ואם עשה כן תנאו קיים, שכך הן שוין שלשה שהן ב"ד כאילו אמ' בפני בעל האבדה, ותנן התם גבי יין ודבש, ואם אמ' לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו, ואם אין שם בפני מי שיתנה שלו קודם. פי' שהרי לא יתן לו אלא שכר פועל בעלמ' שהיה לוקח מעה לחזר אחרי אבדתו ומפסיד סלע בבטל מלאכתו לפיכך שלו קודם שלא חייבתו תורה להפסיד ממונו (ולהי) ואפילו מועט בעבור הצלת ממון חברו ואפי' מרובה, ומאי דאמרי' תנא כפועל בטל לאו אפועל דמתני' קאי דפועל דמתני' הוי איניש דעלמ' שהיה לוקח מעה וטורח אחר אבדתו כדפרישית, אלא אמתנה בפני בית דין קאי, והכי קאמר כשמתנים לו בית דין שיתן לו הפסדו אל ישומו לו כמה היה מרויח במלאכתו שאם היה מרויח במלאכתו סלע אל יתן לו סלע, שבמלאכתו היה טורח ועכשיו בטל ולא עשה מלאכתו, הילכך שמין לו כפועל בטל, המשתכר סלע במלאכתו היה נוטל שלשה דינרים לעמוד בטל ולא יעשה מלאכה וירויח ארבעה דינר', ומקשה והא לאו בטל הוא, שהרי טורח לחזר אחר האבדה להשיבה, ומהדר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. פי' לאו כפועל בטל ממש (אלא) שהרי אינו בטל, אלא אם מלאכתו כבדה יותר מהשבת האבדה, שמין לו כמה היה לוקח להתבטל מכבדות מלאכתו ולעשות מלאכה קלה להשיב האבדה. ושמא כי היה לוקח ג' דינ' וחצי בעבור שאינו טורח במלאכתו הכל כפי מה שרואין שיש בין מלאכה למלאכה כך הן שמין.
<h2>דף לו.</h2>
[ב"מ פ"א ע"ב] ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, ואמר ליה לא תיזיל באורחא דנהר פקוד משום דאיכא מיא זיל באורח' דנרש דליכא מיא, אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא, אתא לקמיה דרבה אמ' ליה אין באורחא דנהר פקוד אזל, מיהו ליכא מיא, אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמ' באורחא דנרש אזלי, אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"מ ק"ב ע"ב] בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה, אימת אי בתוך זמנו תנינה, אי לאחר זמנו תנינה, דתנן כל שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, אחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיאמרו לו שלא נתן, מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה, ובמסכת בכורות [מ"ט ע"א] תנינן לה גבי בכור אדם דכת' ביה [במדבר י"ח] מבן חודש תפדה, הילכך בתוך ל' יום מסתמא לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו, מת לאחר ל' יום סתמיה פדוי הוא דפדאו האב מממונו, עד שיאמרו השכנים ידוע לנו שלא פדאו אביו שהוא ציוה בשעת מותו, וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא, דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהבינא אלא לכהן אחר, ולהכי תני עד שיאמרו לו, ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו, לא צריכא ביומא דמישלם זימניה, והוא אומר פרעתיך בבקר מי עביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה אי לא, אמר להו ר' ינאי תניתו' השכיר בזמנו נשבע ונוטל, שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עילויה משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא, אבל הכא שוכר נאמן ובשבועה, פי' השכיר אם (כיון) [ביום] שיצא ממלאכתו תבעו נשבע שלא קבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין האמור בשבועו' [מ"ד ע"ב] שתיקנו לו חכמ', ושקלוה לשבועה מבעל הבית ושדויה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא, ולא הימנוה בשבועה דכסבור שנתן לזה כשנתן לחבריו, אבל בעלמ' אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהיטילו חכמ' על מי שאינו מודה במקצת.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"מ ט"ו ע"א] וסבר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא, והאמ' ליה שמואל לרב חנניה בר שילת, אימליך וכתוב שבחא, שופרא ופירי. במאי אי בבעל חוב מי אית ליה פירי, והאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתיפים. פי' אבל צריכין קצת לקרקע, שבח אין פירי לא, אלא לאו בלוקח מגזלן. פי' הנגזל טריף שבחא ופירי דתלש ואכל דהדרא ארעא והדרי פירי, אבל מיהו יהיב ליה דמי הוצאתו אם הוציא שם הוצאות, ובעל חוב שבח גובה ואפי' המגיע לכתיפים ולא יהיב ליה הוצאתו, אבל פירות שתלש אינו גובה דבעל חוב דינו למיטרף שבחא ולא יהיב ללוקח שום הוצאה, אבל נגזל טריף שבחא ויהיב הוצאה ללוקח ומאי טעמ' משום דבעל חוב לאו מכח דארעא דידי אשבח קא אתי דהא לא הות ארעא דידיה אלא אומ' לו למה קניתה שיעבודי, הילכך כל דיני שהיה נוהג עם הלוה אם היה השדה בידו אנהוג עמך, אילו היה ביד הלוה והיה מוציא עליה הוצאות ומשביח לא הייתי טורף הכל, וכך אטרוף גם ממך, אבל הנגזל אילו הוציא הגזלן הוצאה והשביחה אינו יכול לטרוף השבח בלא שיתן לו הוצאתו, דאע"ג דאמ' ליה ארעא דידי אשבח, אמ' ליה גזלן ואילו תותי ידך הות לא היית מוציא בה הוצאות, הילכך אי בעית למיטרף שבחא הב לי הוצאתי, דלא יהא אלא יורד לתוך שדה חברו [שלא ברשות] והשביחה דלכל הפחות שקיל הוצאתו, וכי היכי דלגזלן הוה יהיב הוצאה הם הכי נמי הוה יהיב ללוקח הוצאה, אמ' רב יוסף הכא במאי עסיקי' כגון שיש לו קרקע, אמ' ליה אביי וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שיש לו קרקע, אמ' ליה התם הלואה הכא זביני, איכא דאמרי אמ' רב יוסף הכא במאי עסיקי' כגון שקנו מידו, אמ' ליה אביי וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו, אמ' לי' התם הלואה הכא זביני, מיכן מוכיח דזביני דאית בהו אבק ריבית כגון לפסוק על הפירות עד שלא יצא השער היכא דקנו מיניה שפיר דמו. ופירש המורה דהוה ליה מחוייב משעת מכר קודם שיש שכר המתנת מעות.
[ב"מ ט"ו ע"א] גופה אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמ' רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח, אנא איקום ואשפי ואמרוק ואדכי זביני אילין, אינון ועמליהון ושבחיהון, ואוקי קדמך וצבי זבונא דנן וקביל עלויה. אמ' ליה רב חייה בר אבין לרבא אלא מעתה מתנה דלא כת' בה הכי הכי נמי דלא טריף שבחא, א"ל אין, ויפה כח מתנה מכח מכר, אמ' ליה אין יפה ויפה, וכך הלכה.
גרסי' לקמ' בפ' המקבל [ק"י ע"א] יתומים אומ' אנו השבחנו, ובעל חוב אומ' אביכם השביח, סבר רב הונא למימ' על בעל חוב להביא ראיה כול', עד איתו ראיה דאינהו אשבוח, סבר רב חנינה למימר בארעא מסלקי' להו, ולא היא בדמי' מסלקי' להו כדרב נחמן, דאמ' רב נחמן אמ' שמואל שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואילו הן, בכור לפשוט, ובעל חוב ליתומים, ובעל חוב ללקוחות, אמ' ליה רבינא לרב אשי ובעל חוב מלקוחות מי אית ליה שבחא ללוקח, והאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, וכי תימ' כאן בשבח המגיע לכתיפים, כאן בשבח שאינו מגיע לכתיפים, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתיפים, אלא לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, והא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. פי' היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל ליה בעל חוב לכוליה שבחא ולא יהיב ליה ללוקח מידי, כדאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, ולוקח הדר על המוכר, אבל היכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא לא מצי בעל חוב למישקל שבחא והתם אמ' רב נחמן דמסלק ליה בזוזי. וכל זה הדין אינו נוהג אלא גבי לוקח, אבל גבי יתמי אע"ג דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, אינו יכול בעל חוב לגבות השבח שהשביחו היתומי' אלא מסלק ליה בזוזי, ומשום הכי לא אקשי רבינא לרב אשי אלא על בעל חוב ולוקח מי אית ליה שבחא ללוקח, אבל על יתומים לא אקשי ליה דודאי יתמי אית להו שבחא מבעל חוב, אע"ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא, והכי נמי מיסתברא, מדאמרי' התם יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, ובעל כרחין לא מיתוקמא אלא בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, דאי לא מסיק ביה אלא שיעור [ארעא] אפי' אביהן השביח למה ליה למישקל שבחא, אלא ודאי דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפי' הכי אי מיבריר לן דיתמי אשבוח לא שקיל שבחא, ואילו בלוקח אמרי' דאי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בעל חוב גובה את השבח ואע"פ שהשביח לוקח, וטעמ' מאי שנא יתמי, משום דלוקח אפסדיה לבעל חוב ועבד שלא כדין דזבן לשיעבודיה, דאי לאו לוקח דזבניה הוה משבח ליה לוה, והוה אתי בעל חוב וקא טריף ליה מיניה, הילכך השתא נמי טריף ליה מלוקח, אבל יורש ממילא קא אתא לידיה ולא מצי בעל חוב למיטען עליה מידי, הילכך לא שקיל מיניה שבחא, ורבי' יצחק זצוק"ל השוה דין היתומי' ללוקח, דאי הוה מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, שקיל ליה בעל חוב לשבחא בין מלוקח בין מיתמי, והיכא דלא מסיק אלא כשיעור ארעא והוי השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח הוצאה מבעל חוב, והשבח היתר ממוכר, ויתמי שקלי להוצאה מבעל חוב ושבחא ליכא ממאן דשקלי, ואין ממש בכל הדברים הללו דאע"ג דמסיק כשיעור ארעא ושבחא מלוקח הוא דשקיל שבחא, אבל מיתמי לא כדפרישית, והיכי דלא מסיק אלא כשיעור ארעא מהדר כוליה שבחא בין ללוקח בין ליתמי.
[ב"מ ק"י ע"א] יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, סבר רב חגא למימר על בעל חוב להביא ראיה, טעמ' מאי ארעא בחזקת יתמי קימ' ובעל חוב לייתי ראיה ולישקיל, אמר ליה ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה, מאי [טעמא] ארעא כיון דלגוביאנא קימ' כמאן דגביא דמי הילכך יתומים ניתי ראיה ונשקלו, פי' בעל כרחין לא מיתוקמא אלא כדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, דאי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אפי' אביהן השביח למה ליה למישקל שבחא, אלא ודאי דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפי' הכי אי מיברר לן דיתומים אשבוח לא שקיל שבחא, ואילו בלוקח אמרי' דאי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בעל חוב גובה את השבח אע"פ שהשביח לוקח, משום דלוקח אפסדיה לבעל חוב ועבד שלא כדין דזבניה לשיעבודיה, דאי לאו לוקח דזבניה הוה משבח ליה לוה והוה אתי בעל חוב וקא טריף ליה מיניה, השתא נמי טריף ליה מלוקח, אבל יורש ממילא אתא לידיה ולא מצי בעל חוב למיטען עליה מידי הילכך לא שקיל מיניה שבחא.
ואי קשיא הכא אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה אלמ' ניכסי לאו בחזקת יתמי קיימי, ובפ' אלמנה ניזונת [כתובות צ"ו ע"א] אמרי' בעי ר' יוחנן יתומים שאמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה, ניכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראיה או דילמ' ניכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה, ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה, ויש לומר דבר דפשט ליה לוי ממתניתיה סברה והדר איהו למימ' הכא נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולאו בחזקת יתמי, אי נמי יש לומ' דאע"ג דהא פשיטא לי' ההיא מיבעיא ליה, משום דטעמ' דהכא כדמפרש, ארעא כיון דלגוביאנא קימ' כמאן דגביא דמי והילכך כולה ארעא קימ' בחזקת בעל חוב, אבל התם דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו ניכסי בחזקת האלמנה, שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו ניכסי בחזקת יתמי קיימי, ואין כח באלמנה להוציאן מידן בעבור מזונותיה כמו שיש הנה כח בבעל חוב להוציא כל השדה מיד היתומים, אלא היתומים מחזיקין הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק ר' יוחנן למיבעי אם יש לאלמנה עליהן חזקה כנגד מזונותיה. אייתי יתמי ראיה דאינהו אשבוח, סבר רב חנינה למימ' כי מסלקינ' להו בארעא מסלקינן להו, ולא היא בדמי מסלקינן להו, כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמין ואילו הן בכור לפשוט, ובעל חוב ליתומים, ובעל חוב ללקוחות, אמר ליה רבינא לרב אשי ובעל חוב ללקוחות מי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, וכי תימ' כאן בשבח המגיע לכתפים וכאן בשבח שאינו מגיע לכתפים, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתיפים, אלא לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, והא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא.
גרסי' בשלהי פרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] אם תימצי לומר דאי קני קנה והוריש קנה ומכר משתעבד, לוה ולוה וחזר וקנה מהו, לקמ' מישתעבד או לבתרא מישתעבד, אמר רב נחמן הא מילתא איבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה, רב הונא אמר יחלוקו, וכן תני רבה בר אבוה יחלוקו, אמר רב הונא מהדורא קמ' דרב אשי אמר לן ראשון קנה ומהדורא בתרא אמר לן ראשון יחלוקו, והילכת' יחלוקו, מיתיבי לשבח קרקעות כיצד, הרי שמכר שדה לחברו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה [גובה] את הקרן מנכסין משועבדין, ואת השבח מנכסין בני חורין, ואם איתה חצי שבח מיבעי ליה, מאי גובה נמי דקתני חצי שבח, למדנו מיכן שאין בעל חוב גובה מן הלוקח אלא חצי שבח והחצי מעכב הלוקח לעצמו, ושמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח, יש לומר דחצי שבח קאמר כדמתרצינן לה לבריתא ויש לומר דכוליה שבחא קאמר וסבירא ליה כשלחו מתם וכמהדו' קמ' דרב אשי, ודוקא בעל חוב גובה חצי שבח מן הלוקח, אבל האשה בכתובתה אינה גובה כלל דתנן בפ' יש בכור לנחלה [בכורות נ"א ע"ב] הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח, לא בראוי כבמוחזק, ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן, ולא היבם, ומקשה בגמ' על מאי דתני ולא האשה בכתובתה, והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומהדר א"ר אבה מקולי כתובה שנו כאן, אלמא קילא כתובה מבעל חוב ולא גביא שבחא.
